אהרון כהן נ. מדינת ישראל 

בבית המשפט העליון

בש"פ  6865/08
 
בפני:  
 כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
 
העורר:
 אהרון כהן

 נ  ג  ד
                

המשיבה:
 מדינת ישראל
 

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.8.08 בב"ש 90985/08 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ד' קרת
                                          

תאריך הישיבה:                     ה' באב התשס"ח (6.8.2008)
בשם העורר:                        עו"ד שחר אלדר; עו"ד שאדי כבהא
בשם המשיבה:                       עו"ד שאול כהן

החלטה
 

           כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות של אינוס, תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממשית ותקיפת קטין על ידי אחראי. כתב האישום מייחס לעורר מסכת של מעשי אינוס ואלימות קשים כלפי אשתו וכן מספר אירועי תקיפה של בתו הקטינה.

           בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל) ביום 6.5.2008 בבקשת המדינה למעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר. כן ציין בית המשפט המחוזי כי לעורר אין עבר פלילי והורה על קבלת תסקיר מעצר, מבלי להביע דעה כלשהי אם ישוחרר העורר בסופו של ההליך אם לאו. לאחר שהתקבל תסקיר מעצר ובו חוות דעת שלילית לחלופת המעצר שהוצעה, התקיים ביום 10.7.2008 דיון בבית המשפט המחוזי ובו הסכים בא כוחו של העורר למעצרו של המשיב עד תום ההליכים תוך שהוא מבקש כי יותר לו להגיש לבית המשפט בקשה מתאימה כשתימצא חלופה אחרת למעצר. החלטתו של בית המשפט המחוזי היתה: "אני מורה שהמשיב ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו". לאחר שנתקבל תסקיר משלים לחלופת מעצר נוספת שהוצעה על ידי העורר, קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) את בקשתה של המדינה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. בהחלטתו מיום 1.8.2008, קבע בית המשפט המחוזי כי:
חזקת המסוכנות הקמה במקרה הנוכחי היא חזקת מסוכנות גבוהה ביותר. אמנם, על בימ"ש לבחון בכל מקרה אפשרות של קיומה של חלופת מעצר, אם יש בחלופת מעצר זו להבטיח את איון המסוכנות. ככל שהמסוכנות גבוהה יותר, כפי שהיא במקרה שבפני, כך יהיה קשה יותר להגיע למסקנה כי חלופת מעצר תהווה אכן חלופה הולמת למעצר עד תום ההליכים.
שני התסקירים שמונחים בפני ביהמ"ש הינם תסקירים מהם עולה כי המשיב אינו מתמודד עם המעשים המיוחסים לו, וקיימת ממנו רמת סיכון של ממש.
נראה כי בנסיבות אלה אין בימ"ש רשאי לקחת את הסיכון של שחרור המשיב תוך הותרת החשש לפגיעה במתלוננת...
שירות המבחן לא ראה מקום להמליץ על אפשרות שחרור המשיב לחלופות המעצר אשר הוצעו על ידו, ואיני רואה כל סיבה לסטות מהמלצה זו.
           כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי המפקחים שהוצעו על ידי העורר לצורך חלופת המעצר אינם ערים די הצורך לסיכון הנובע מהמשיב. בית המשפט ציין כי: "לא רק שאיני סבורה שניתן במקרה הנוכחי לקבל את המפקחים המוצעים, על מנת שיהוו את אותו אמצעי פיקוח הדוק אשר נדרש, אלא שאיני סבורה שניתן כלל בנסיבות הענין לאיין את מסוכנות המשיב בדרך של חלופת מעצר".
           כנגד החלטה זו הגיש העורר את הערר המונח בפניי. העורר סבור כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בהיעדר סמכות, שכן לאור החלטותיו של השופט  נויטל, כל שנותר לבית המשפט המחוזי הוא לבחון "האם המפקחים המוצעים על-ידי העורר ראויים לפקח עליו". לפיכך, סבור העורר כי החלטת בית המשפט המחוזי, שלפיה אין בחלופת מעצר כלשהי כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, ניתנה בחריגה מסמכות. העורר סבור כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שפסל את המפקחים בשל העובדה שהם מאמינים בחפותו. הוא סבור כי חלופת המעצר שהוצעה תאיין את מסוכנותו הנטענת, לאור המרחק הרב שבין מקום הימצאו המוצע לבין בית המתלוננת, וכן לאור האפשרות לעשות שימוש באיזוק אלקטרוני ובפיקוח שלושה מפקחים. עוד סבור העורר כי מסוכנותו פחותה מכפי שנטען. זאת, ניתן ללמוד מהתנהלות היחסים שבין העורר לבין המתלוננת, שמעידה – כך לשיטתו של העורר – על היעדר חששות ופחדים מצדה של המתלוננת.
           דין הערר להידחות. מסוכנותו של העורר היא גבוהה. לאור אופיין של העבירות שבהן מואשם העורר, ריבוין ונסיבות ביצוען, אין פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי העניק לעורר שתי הזדמנויות להציג חלופות מעצר וקבע כי אין בחלופות שהוצעו כדי לאיין את מסוכנותו. אכן, כפי שטוען העורר, אמונה של המפקחים בדבר חפותו של נאשם שעליו הם מופקדים אינה מביאה מניה וביה לפסילתם. עם זאת, בנסיבות שבענייננו, אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, המבוססת על התרשמותו הישירה ועל המלצתו של שירות המבחן, כי אין די בחלופה המוצעת על ידי העורר כדי לאיין את מסוכנותו הרבה. בהחלטה זו, פעל בית המשפט המחוזי במסגרת סמכותו ואין כל ממש בטענה בדבר היעדר סמכות. בטענותיו של העורר בדבר התנהלותה של המתלוננת, שממנה עולה לשיטתו כי אין היא חוששת ממנו, אין כדי לשנות מתוצאה זו.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, י' באב התשס"ח (10.8.2008).